<h1>צרור החיים הדרך השלישי סימן י"ט</h1>
<h2>דף לה:</h2>
וכתב הרמב"ם ז"ל כי במוצאי שבת היו תוקעין להודיע שיצא קדושת השבת. ולא נראו דברים אלו, שלא מצינו תקיעה רק להסיר העם מלעשות מלאכה בשבת כמו שכתבנו בענין ערב שבת, אבל כדי להתירם לא מצינו.
<h2>דף נ:</h2>
ומותר לחוף את הידים בעפר לבינה ועפר פלפלין וכיוצא בהם, ואינו חושש שמא ישיר השער שעל ידו, שהרי אין מתכוין לכך. ערב דבר שמשיר עם דבר שאינו משיר, מותר לחוף בו.
<h2>דף עד:</h2>
ופוצעין האגוז במטלית ואין חוששין שמא תקרע. ולובש אדם לבושים חדשים, ואם נקרעו אינו חושש.
<h2>דף קב:</h2>
גרסי' בפרק הבונה עייל שופתא בקופינא דמרא, פי' הכניס יד הקרדום בתוך העין שלו, חייב משום בונה. וא"ת והא אין בנין בכלים, וי"ל דכי אמרי אין בנין בכלים ה"מ בכלי שנתפרק, כגון מנורה של חליות [לחבר] אותה דשארו ב"ה, אבל לעשות כלי לכתחלה אינו אלא עושה כלי. וכתב הרמב"ן ז"ל דכל כלי שצריך אומן בחזרתו מחייב משום בונה.
<h2>דף קלח.</h2>
פקק החלון בזמן שהוא מתוקן לכך אע"ג שאינו קשור ואינו תלוי, מותר לפקק בו את החלון.
אין עושין אהל בשבת, ואם עשה חייב משום בונה. ומוסיף באהל עראי, כיצד, טלית שהיתה פרוסה על העמודים והיתה כרוכה ומתוחה קצת מערב שבת, הרי זה מותח את כולה. ומניחין מטה וכסא, ואע"פ שנעשה תחתיהן אהל. (וכן) [אין] דרך עשיית אהל בכך. הפרוכת מותר (לעשותה) [לנטותה] ומותר לפורקה. הכובעין שעושין על הראש, ויש להם שפה מוקפת שעושה צל כמו אהל על לבושו מותר ללבשו. בגד שמכסה בה פי החבית לא יכסה בה את כולה מפני שנעשה בו אהל, אבל מכסה הוא מקצת פיה. כתבו בתוספות כללא דמילתא דאהלים, דלא אסרינן משום אהל אלא מידי דאית ליה מחיצה מלמטה ומשתמש לאויר שתחתיו, אבל סדור השולחן שנותנין שם ספסלין שיש להם רגלים דקין ועורכין עליהם את השלחן לא מקרי מחיצה. ומטות שלנו, בזמן שהיא מסורגת בחבלים אם יש בין חבל לחבל ג' טפחים אסור לפרוש עליה סדין שהיא נעשית אהל. וכן אסור להסיר מעליה הבגד התחתון מפני שהוא כסותר. ואם אין בין חבל לחבל ג' טפחים הכל כלבוד ואין בו משום אהל. ואם היה כר או כסת או בגד פרוס מערב שבת, מותר לפרוס, דהוי כמוסיף על אהל עראי. ופעמים שהסדינין יורדין טפח מן המטה ולית לן בה, דהואיל ולית בפריסת הסדינין במטה משום אהל, לית לן בה אם יורדין מלמטה טפח, וכן כתב ה"ר יונה ז"ל.
<h2>דף קמ.</h2>
פעמים שאוכלין חרדל ואגוזים, והחרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין ביד בין בכלי. ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף אלא מן הערב. וכתבו בתוספות מתוך הירושלמי, שלא יתן לתוך החרדל חומץ או כיוצא בו וימחה, אלא כשנותן בו מקודם השבת ממחה ביד או בכלי. וכן אלו שעושין מאכל אגוזים שקורין נוגאד"ה, ממחו בשבת אם נתן המים מערב שבת. שום שרסקו מערב שבת, למחר נותנו לתוך הגריסין, ולא ישחוק אלא מבערב.
<h2>דף קמא.</h2>
פעמים כי כשהאדם הולך בשבת מלכלך רגלו בטיט וגרסינן בפרק תולין טיט שעל גבי רגלו רבא אמר מקנחו בקרקע ולא בכותל. ואמרי' מר בריה דרבינא אמר אחד בכותל ואחד בקרקע אסור אלא מקנחו בקורה. ורב פפא אמר אחד זה ואחד זה מותר. ודעת הרי"ף ז"ל כרבא. והר"ז פסק כרב פפא דבתרא הוא. והר"מ ב"ן ז"ל השיג עליו ואמ' אע"ג דבתרא הוא מ"מ רבא רביה דרב פפא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ומורי הרשב"א ז"ל לא נראית לו קושיית הר"מ ב"ן ז"ל, כי לא אמרו באחרונים אין הלכה כתלמיד במקום הרב אלא דוקא כשנחלקו שניהם ביחד, אבל [זה] שלא בפני זה, לא אמרי', דהא רב נחמן רביה דרבא ואפי' הכי הלכה כרבא כל שלא ישב בפניו.
<h2>דף קמז:</h2>
מי שנתלכלכה ידו בטיט מקנחה בדבר שהוא קשה, אבל לא במפה העשויה לקנח בה את הידים, שמא יבא לכבס המפה. ומי שרחץ במים, מסתפג בטליתו ואינו חושש שמא יסחוט. ואסור (לסחטה) [לשטחה], ואפי' בתוך ביתו, שלא יחשדוהו שכבסו בשבת. וכל שאסרו חכמים משום מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור. ופוקק את הביב בסודר ובכל דבר המטלטל כדי שלא יפוצו המים על האוכלין ועל הכלים, אבל אין פוקקין את הביב כדי שירדו המים לבור, שמא יסחוט בעת שדוחק, שהרי הפקק שרוי במים.
<h2>דף קנ.</h2>
ושומר אדם פירותיו בשבת בין תלושין בין מחוברין. והבא לאכול מהם גוער ומכה בהן. כי כל מה שבא כבר לידו מותר לשמרו, דומה לנועל דלת בפני הגנבים. והמשמר זרעים לא יקפוץ ולא ירקוד כדרך שהוא עושה בחול, כדי שלא יבא ליטול צרור ויזרוק ארבע אמות ברשות הרבים, וכל דבר שעדיין לא בא לידו וצריך עיון, אסור, כגון ההולך לגנתו לראות מה צריכה או היאך פירותיו עושין, אסור, שזה הולך לעשות חפצו. ואסור לאדם לצאת עד סוף התחום וישב שם עד שתחשך כדי שיהיה קרוב לעשות חפציו במוצאי שבת, שהרי הלך בשבת לעשות חפציו. בד"א במחשיך על התחום לעשות דבר שאסור לעשותו בשבת, אבל אם החשיך על התחום לעשות דבר שמותר לעשותו בשבת מותר. כיצד, אין מחשכין על התחום להביא פירות מחוברין או לשכור פועלים, אבל מחשיך הוא לשמור פירות, שהרי מותר לשמור בשבת. ומחשיך להביא בהמה או פירות תלושין, שהבהמה קורא לה והיא באה אע"פ שהיה חוץ לתחום, ופירות אלו אילו היה שם מחיצות מותר להביאן בשבת. ומחשכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין כדאי' בפרק השואל (קנ"א, א'). וגרסינן בעירובין (ל"ח, ב') לא יטייל אדם בתוך שדהו לראות מה היא צריכה כיוצא בו לא יטייל אדם על פתח מדינה כדי שתחשך ויכנס למרחץ מיד. וכתבו בתוספות דמהא דאמרי' דמחשכין על עסקי כלה שמעי' דאפילו דבר דאיכא איסורא דאורייתא כגון למיגז אסא [אפי' לאחד], דוקא להחשיך על התחום אסור, דמוכחא מילתא, אבל בתוך התחום דלא מינכרא מילתא כגון הולך לגנתו שבתוך התחום להחשיך ולתלוש פירת, מותר. וההיא דעירובין דלא יטייל בתוך שדהו לראות מה היא צריכה היינו בשדה ניר דמוכחא מילתא. וכן לא יטייל לפתח מדינה כדי שיכנס למרחץ מוכחא מילתא. והתם נמי לא ישכור אדם פועלים ולא יאמר לחבירו לשכור לו פועלים. אבל לשאול (ולהשכיר) [להשאיל] מותר.
שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן וככרות ובלבד שלא יאמר לו הלויני. ועתה לשון הלעז הלואה ושאלה שוין, וצריך לומר לשון נתינה. ואסור לשקול ולמנות ולמדוד בין בכלי מדה בין ביד בין בחבל. ואומר אדם לחברו שמור לי (פרתי) [פירותי] שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי. ואע"פ שהוא אינו יכול ללכת שמה, הואיל וחבירו מותר לשמרם אין באמירתו כלום. אבל לגוי אינו אומר שמור לי פירות שחוץ לתחומי, שכל דבר שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. ואם הגוי כבר באותו התחום כ"ש שיכול לומר לגוי.
<h2>דף קנ:</h2>
ולא יעשה אדם מלאכה קודם הבדלה ואם הבדיל (בהתחלה) [בתפלה] די לעשות מלאכה. ואם לא הבדיל כלל יבדיל אפי' בלא כוס ויעשה צרכיו כדאמרינן בפרק השואל במסכת שבת כי הוינן במערבא הוה אמרינן המבדיל בין קודש לחול ואפכינן סלתי ורש"י ז"ל פירש דלא הוה אמ' אלא הא בלחוד. ורי"ף ז"ל דברכה היה אומר רק שלא היה אומר רק המבדיל בין קודש לחול. ודברי רש"י ז"ל עיקר. ושם פרש"י ז"ל דבכל שכן אם הבדיל בתפלה דסגי, אע"פ שהבדיל בתפלה צריך לומר המבדיל בין קדש לחול.
